יום שני, 2 במאי 2016

פרק ראשון - אני





אני ושמי הפרטי –
 שמי הוא נועה קולקו.
מקור השם נועה הוא בדמות תנ"כית - אחת מחמש בנות צלפחד. נועה נזכרת בעיקר בספר במדבר כאחת מחמש בנות צלפחד שיצרו תקדים הלכתי על פיו בנות יורשות את אביהן, במקרה שנפטר ואין לו בנים, "וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם-בָּנוֹת: וְשֵׁם, בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה" במדבר כ"ו ל"ג.
הוריי בחרו לי את השם הזה. השם נועה נבחר כיוון שבני משפחתי מאד אהבו אותו והסכימו שזה השם הכי יפה וזה שמתאים לי. למשפחתי הייתה גם את האופציה לשם הילה אבל לבסוף החליטו שנועה הכי יפה ומתאים לי. השם שלי הוא עברי. אין לי שם נוסף.



הכינוי שלי הוא נונו. משפחתי וחברותיי נוהגים לקרוא לי כך. אני אוהבת את הכינוי הזה. אני חושבת שהוא חמוד וכיפי. נונו בא מהשם נועה.
אני חושבת שהשם נועה מאוד מתאים לי. אני מאוד אוהבת את השם הזה ואני שמחה שכך קוראים לי. לדעתי יש בו דבר מיוחד ונעים. אני לא הייתי מחליפה את שמי. אני אוהבת אותו ומחוברת אליו ולא רואה סיבה להחליף.
המזל שלי הוא קשת. אני חושבת שהוא מאוד מאפיין אותי.
הגדרת מזל קשת- חופש, אחווה, אוהבים ללמוד דברים חדשים, מלאי חיבה ואהבה ונחשבים לאנשים מקסימים ונעימים לחברה. אוהבי טבע, נסיעות וחיות ויש להם צורך לשהות באוויר הפתוח.
תכונותיהם: אופטימיים, עליזים, בעלי שמחת חיים, בעלי חוש הומור מפותח, כנים ומסורים.
הצבע האהוב עליי הוא טורקיז. יש בו דבר עליז וקייצי לדעתי.
הספרים המועדפים עליי הם ספרי מתח. הם מעניינים אותי וגורמים לי לקרוא עוד ועוד.
ילדותך-
תאריך הלידה שלי הוא ה- 22.11.2002, יז כסלו התשסג


לא חל חג או אירוע מיוחד ביום זה.
המשקל שלי לאחר הלידה היה 3.6 קילו.
כשהייתי תינוקת הייתי דומה לאבא שלי. המון אנשים שמו לב לזה.
מיקומי במשפחה מבחינת הגיל הוא הקטנה. יש לי שני אחים הגדולים ממני. אחד בן 19 ואחד בן 24. אני בת 13.

לאחי האמצעי קוראים ניצן ולאחי הגדול קוראים דניאל .




המילים הראשונות שאמרתי היו אור ואבא.
כשהייתי בת שנה נסענו כל המשפחה באוטו ורציתי לקרוא לאחי דניאל. אבל זה היה שם קצת מסובך להגיד בגילי אז פתאום צעקתי "דה!!!” ואז כולם צחקו ואחי ניצן רצה גם שאקרא לו אז צעקתי לו בחזרה "דה!!!" וכולם צחקנו ועד היום אנחנו זוכרים את המקרה הזה.

מקום מגורי-
אני גרה בקישון 16 א' גני תקווה ישראל.
אני גרה בבייתי מאז שנולדתי ואף פעם לא עברתי דירה.

תיאור הבית שלי:
אני גרה בבית פרטי וגדול.
יש בו הרבה רהיטים יפים ומלהיבים למשל כמו רמקולים גדולים, פסנתר, מנורה מיוחדת, כורסאות, ספות, מטבח יפה, חדר עבודה, סלון, חצר, טרמפולינה ומרתף עם פינת קולנוע .
יש בו אווירה בייתית וכיפית. אני מאוד מחוברת לבית שלי. זה המקום בו גדלתי מאז שנולדתי וזהו המקום שתמיד כיף לי לחזור אליו.

תיאור החדר שלי:
אני נמצאת לבד בחדר. החדר שלי הוא צבעוני וחמוד. יש בו שולחן, מדף ספרים, ארונות, מיטה, תמונה גדולה שלי שצולמה בחגיגת בת המצווה שלי, מדפים והרבה קישוטים צבעונים המוסיפים לחדרי. אני אוהבת את החדר שלי וחושבת שהוא חדר שכיף להיות בו כיוון שהוא צבעוני ועדיין יש בו דבר המייצג את הילדות.

סיפור על עצמי-
התכונות שלי בעיני עצמי הן: מצחיקה, חברותית, נחמדה, תומכת, עדינה.
התכונות שלי בעיני בני משפחה הן: נחמדה, טובה, נבונה, מתחשבת, עוזרת, אכפתית, מקסימה, יפה ומצחיקה.
התכונות שלי בעיני חבריי: מצחיקה, חכמה, עדינה, חברה טובה, מישהי שאפשר לסמוך עלייה והיא שם לצדך.
צורת הבילוי שאני אוהבת היא לצאת עם חברות לבלות למשל כמו לקניון, בית קפה, בריכה ועוד.
אני נוהגת בשעות הפנאי שלי לראות טלוויזיה, לדבר עם חברות, ללמוד, להיפגש עם חברות ולהיות עם משפחתי.
השתתפתי בחוג נגינה בפסנתר, התעמלות אומנותית, קרמיקה וציור.
אני אוהבת לאכול פסטה, סושי, שניצל, תפוח אדמה, סלט, שקשוקה, שוקולד ודברים מתוקים.
המוזיקה המועדפת עליי היא מוזיקת רוק, פופ וג'אז.
הלבוש המיוחד שאני אוהבת הוא לבוש פשוט ויפה.
אני אוהבת ללמוד ערבית.
האירועים המיוחדים שחוויתי הם:
אחד האירועים המיוחדים שחוויתי הוא טיול משפחתי לויאטנם וקמבודיה שעשינו לפני שנה וחצי. אלה מקומות מאוד שונים מארצות שאנחנו מטיילים בדרך כלל: התרבות, האוכל, התלבושות, הנופים והאנשים. עבורי זה היה טיול מאתגר מבחינת מזג האוויר שהיה מאוד חם ולח, ההסתובבויות בצפיפות של האנשים ותנאים שאני לא רגילה אליהם. אבל מצד שני זו הייתה חוויה מיוחדת. אני זוכרת במיוחד שטיילנו בהרים וירד גשם ונאלצנו ללכת בבוץ. למרות הגשם היה מאוד חם ולח. היה נדמה לי שאף פעם לא נגיע אבל לבסוף לכפר ושם ישנו בבית של משפחה מקומית.




הפעם הראשונה שהרגשתי שסומכים עליי היה כששמרתי על שכן שלי שהיה קטן וטיפלתי בו.
בבית אני אחראית על סידור חדרתי ושטיפת כלים למדיח.
דעתי על אחריות זאת היא שחשוב וצריך שכל אחד יתרום לסדר, ארגון וניקיון בבית.
שאיפותיי והתוכניות שלי לעתיד הן להצליח בלימודים, להשיג עבודה טובה ולהקים משפחה.
החלומות שלי הם להיות רופאה ולהגיע להישגים גדולים בלימודים.
לדעתי כשאהיה גדולה אגור בתל אביב.
כמבוגר ארצה לעסוק ברפואה. בחרתי במקצוע זה מכיוון שתמיד היה לי פחד ממחלות ,בדיקות ועוד דברים הקשורים לנושא.. אבל אני חושבת שזה נושא מעניין לעבוד בו ודווקא שם אנצח את הפחד שלי, אהיה רופאה ואעזור לאנשים אחרים להחלים.



תקופת בית הספר-
היום הראשון שלי בבית ספר יסודי היה מרגש. אני זוכרת שנפגשתי עם חברות שעוד היו איתי בגן כדי ללכת ביחד לכיתה שלנו. הכרתי חברים חדשים, מורה חדשה, כיתה וזאת הייתה חוויה כיפית ומרגשת.
המעבר לחטיבה היה מלחיץ ומרגש. הרגשתי שאני מתייחסת ממש ברצינות לתנאי החטיבה, ללימודים ומשקיעה את כל כולי. הכנתי את עצמי למקום חדש שאני לא מכירה, עם התחלות חדשות, מורים חדשים, כיתה חדשה וחברים חדשים.
המקצועות שאני אוהבת הם מתמטיקה, רוח וחברה, ערבית
אני מצליחה מאוד במקצוע ערבית. אני אוהבת את המקצוע הזה ולומדת ממנו המון דברים על השפה. ובמבחנים אני מאוד מצליחה.
טיול שאני זוכרת מבית הספר הוא טיול שיצאנו לירושלים בכיתה ו' ואבא שלי היה הורה מלווה וגם אבא של חברתי הכי טובה. מאוד נהנו מהטיול ומהמקומות בהם היינו וגם מכך שהאבות היו איתנו.
החברים שלי בבית הספר הם: ליאל, נויה, יערה, שני, יובל, רומי, מיה, נועם, שחר, ליהי, רוני
חבריי מלווים אותי מבית ספר יסודי.
בחטיבה הכרתי חברים חדשים שעכשיו הם מאוד קרובים אליי וחברים טובים שלי.

.

פרק שני - אני ומשפחתי



המשפחה שלי-
שם המשפחה שלי הוא קולקו. זהו שם די נדיר בארץ ומשפחתנו היא היחידה עם שם זה. בחו"ל השם נפוץ יותר. משפחתו של אבי הגיעה מפולין אבל מסתבר שמקור השם כנראה מאוקראינה. משמעות השם הוא "חוד החנית".
מכיוון שהשם נדיר תמיד מתבלבלים וקוראים בשמות אחרים כמו קולקי, קולאקו, קולקה וכולי.. גם תמיד שואלים אותנו מה משמעות השם.
משפחתי לא חשבה להחליף את שם המשפחה "קולקו" כיוון שרוב המשפחה של אבי נספתה בשואה והשם שומר על הזיכרון שלהם. אני לא הייתי רוצה להחליף אותו מכיוון שהוא מקורי ומיוחד.
שם המשפחה של אמי לפני נישואיה היה "כהן".
כהן הוא שם המשפחה היהודי העתיק ביותר ומיוחס לצאצאיו של אהרון הכהן, אחי משה רבנו. לפי המסורת, הכוהנים ביצעו חובות מקודשות באוהל-מועד ואחר כך בבית-המקדש, עד לחורבן הבית השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. למרות החורבן, המשיכו הכוהנים לשאת את שמותיהם בגאון לאורך ההיסטוריה
אמי לא שמרה את שם המשפחה המקורי מכיוון שלא רצתה שם ארוך ומסובך.

הורי-
אמי טלי- נולדה ב- 25.5.1962 בגבעתיים למרים ואמנון כהן והיא הבת הבכורה. יש לה אח אחד ששמו גל והוא צעיר ממנה בארבע שנים.
היא למדה בבית ספר יסודי בורכוב ובתיכון קלעי בגבעתיים במגמה הראלית.
לאמי קראו רוויטל אך שם החיבה שלה היה טלי. עד כיתה א' לא ידעה אמי שקוראים לה רוויטל. ביום הראשון של הלימודים המורה בדקה נוכחות וכשאמרה רוויטל אף אחד לא ענה. התברר שלאמי קראו רוויטל, כשחזרה הביתה בכתה שהמורה קראה לה רוויטל.
אמי הייתה תלמידה טובה מאוד והשקיעה מאוד בלימודיה.
התחביבים שלה היו קריאה (ההורים שלה תמיד קראו לה תולעת ספרים) , עבודות יד, ציור ומוזיקה. אמי שירתה בצבא ביחידת המחשבים כתוכניתנית ומנתחת מערכות. היא שירתה בצבא 6 שנים והשתחררה בדרגת סרן. במסגרת הצבא גם למדה לתואר ראשון במתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת בר אילן. לאחר השחרור עבדה 10 שנים בחברת פורמולה מערכות בפרויקטים שונים. ב- 15 השנים האחרונות אמי עובדת בחברת אמדוקס כחלק מארגון המכירות. במסגרת תפקידה היא מרבה לנסוע בעולם (ותמיד מביאה לי מתנות)


אבי מיקי- נולד ב- 4.12.1962 ברמת גן לעליזה ויוסף קולקו והוא בן יחיד להוריו.

לסבי היה בגטו ורשה חבר מאוד קרוב, הם היו ביחד הרבה זמן, והגרמנים המיתו אותו. כשסבתי ילדה את אבי סבי ביקש לקרוא לאבי על שם החבר וסבתי הסכימה מיד. מיכאל..
במהלך הלימודים אבי הצטיין במקצועות הראליים. במהלך הלימודים אבי עסק במגוון תחביבים, בעיקר בספורט ושחמט. הוא גידל שני כלבים ולשניהם קראו  "מופי". הוא מאוד אהב לשחות וכל שנה, מגיל 11 עד 18, היה הולך עם הוריו לצליחת הכינרת. אבי שרת בצבא ביחידת מחשבים. הוריי נפגשו בקורס תכנות של הצבא ומאז הם ביחד כבר 34 שנים.

אבי למד באוניברסיטת בר אילן לתואר ראשון במתמטיקה ומחשבים ובאוניברסיטת תל אביב לתואר שני במדעי המחשב. במהלך השנים אבי עבד במספר חברות וכן היה שותף להקמת מספר חברות סטארטאפ. כיום הוא עובד בחברת פריון בתור מנהל הטכנולוגיה.

סיפור עליזה (קורמן) קולקו
עליזה נולדה בראדום שבפולין ב 1939. היא הייתה הקטנה מבין 11 אחיה ואחיותיה. אביה ניהל בית חרושת לעורות בסביבת העיר. הוא ניהל מסחר של עורות גם בערים אחרות בפולין והיה אדם עשיר מאוד בעל נכסים מאוד גדולים. הוא תרם הרבה כסף לאגודות ציוניות אך אף פעם לא חשב על לעלות לארץ ישראל. בתקופת המלחמה הוא נלקח הרבה פעמים לבית הסוהר וכל פעם שחזר משם, חזר חולה. פעם אחת שנכנס לכלא פעם נוספת הוא לא התאושש מהמכות ונפטר.
אמה עסקה בהתנדבויות ציבוריות כמו עזרה כספית לאנשים נזקקים, הקמת בית יתומים בראדום וכו'. היא נפטרה לפני המלחמה בגלל מחלת לב.
הילדים חונכו לשמור על המסורת והדת היהודית אך לא באופן כפייתי.
האחים של עליזה התחתנו, הולידו ילדים והקימו משפחות אך כולם נספו לבסוף בשואה חוץ עליזה, אווה ומשה.

כשפרצה המלחמה כל יהודי ראדום הועברו לגטו הגדול שבראדום ב 1942. ב 1942 הייתה אקציה גדולה מאוד. כל יהודי ראדום שהיו בגטו הועברו לטרבלינקה ( מחנה השמדה ) מלבד מאה אנשים שנשארו בראדום. כל שאר  משפחתה של עליזה הובאה לטרבלינקה ונספתה שם. רק עליזה, אחייניתה אווה, אחיינה משה ואחותה מרי נשארו בחיים. אחרי האקציה עליזה ואחייניתה הובאו לגטו הקטן בראדום. אחותה מרי נסעה לוורשה. באחד הבקרים כשיצאו לעבודת כפייה בנגרייה אל הרחוב והלכו לתחנת הרכבת,


משם יצאה הרכבת לוורשה. בוורשה היה מקום מחבוא בדירה שהוביל מפתח של תנור לחדר סודי, שם התחבאו עליזה ואחייניתה אווה. היא שהתה שם חודש ימים עד שבעל הבית הלשין עליהן למשטרה, ולכן עברו להתחבא בבית של אישה זקנה ללילה אחד. בבוקר לקחו אותן למקום אחר בוורשה ושם התחבאו בארון בגדים. הם עברו לביתה של אחייניתם מרי ושהו בו עד סוף המלחמה. כשהרוסים באו לשחרר את וורשה פרץ מרד בין תושבי וורשה לצבא הרוסי והתחילה עוד מלחמה. הם ששהו תקופה קצרה בעיר אחרת עד שהמלחמה נגמרה. הם למדו בגרות בעיר הזאת ואחותה עזבה. יום אחד ביקרו אצלם חיילים לבושים במדים של בריטים אך הם דברו בשפה העברית ושכנעו אותם לעלות לארץ ישראל. הם לא לקחו שום דבר איתם ועברו את גבול פולין-צ'כיה בצורה לא חוקית.  מצ'כיה הם המשיכו לגרמניה ומשם עברו למחנה נוער בבלגיה, שם מהו כמה שבועות. במחנה ביקר דוד בן גוריון. הוא הכין אותם לעלייה לארץ ישראל ואמר שלא יהיה קל אך זה יהיה שווה את זה. העלו אותם למשאיות והסיעו אותם לספינה בהולנד שנקראה החייל העברי. הם הגיעו לחופי חיפה, שם קיבלו קבלת פנים נעימה עם אוכל מהסוכנות. העבירו אותם למחנה צבאי בעתלית. משם רצו לקלוט אותם לקיבוצים אך עליזה ואווה לא רצו והם נקלטו על ידי משפחתם 
בתל אביב.


סיפור יוסף קולקו
יוסף נולד בוורשה שבפולין ב1930. עם תחילת המלחמה הגרמנים הפציצו את העיר ופצצה אחת פגעה בבית של משפחת קולקו (המשפחה של יוסף) והרסה אותו לגמרי. הם עברו לעיר ללודגי וגרו אצל דוד סלומון קולקו. עד שנת 1941 יוסף המשיך ללמוד בתיכון ובשנת 1941 הוא עבר עם הוריו לגטו. הוא לא יכל להמשיך בלימודים והיה חייב לעבוד במקום שבו הציבו אותו. המצב בגטו היה קשה בגלל חוסר מזון ויוסף ומשפחתו היו מאוד רעבים ללא יכולת להשגת מזון. אבא של יוסף מת מרעב ויוסף נשאר עם אימו והתחלק איתה בשכר שקיבל מעבודתו. בקיץ 1944 הנאצים החליטו להעביר את היהודים מהגטו למחנות ההשמדה, ביניהם גם יוסף ואימו היו. יוסף הגיע לבירקנאו, מפרד מאימו ויותר לא ידע איפה היא. הוא שהה שם חודשיים והעבירו אותו לאושוויץ. באושוויץ הוא שהה בצריף מס' 11. הוא עבד בעבודות כפייה ותמיד נהג לנסות ולגנוב אוכל בשבילו ובשביל הילדים והאנשים האחרים. הוא חלה במחנה ושהה בבית חולים וזמן קצר לאחר שחרורו מבית החולים החליטו הגרמנים להוציא את כולם מאושוויץ במצעד המוות. היהודים וביניהם יוסף שרד את אירוע זה והגיע עם היהודים ששרדו את מצעד המוות (רבים מתו בדרך. אל הרכבת שהסיעה אותם אל מחנה ההשמדה מאטהאווזן שבאוסטריה. התנאים שם היו קשים מאוד. בתום המלחמה הצבא האמריקאי שחרר את כולם מהמחנה ונתן להם הרבה מזון. יוסף חיפש את אימו בכל מיני ארצות ומקומות וחזר לגרמניה. כשירד מהרכבת ראה את אימו. בשנת 1950 הוא עלה לישראל והתגייס לצבא. אחרי הצבא עבד כחשמלאי והשתלב בחברה בישראל. ב1955 היו בחירות, ולכבוד הבחירות חילקו טיולים לאנשים בלי כסף. הוא נסע לטיול והכיר שם את עליזה. ב1956 הם התחתנו בתל אביב. יוסף נפטר בשנת 2003 מדום לב.



סיפור סבי וסבתי מצד אמי אמנון ומרים
אמנון כהן נולד ב-2.9.1936 בעיר פלובדיב שבבולגריה. הגרמנים קיבצו את היהודים כדי לשלוח אותם למחנות ההשמדה. מזכירה שעבדה באותו יום בדואר ראתה את המכתב וביקשה מהבישוף של העיר להודיע למלך בולגריה כדי שיעצור את זה. ואכן מלך בולגריה עצר את האסון שכמעט התרחש בזכות המזכירה. כשאמנון היה בן 12 עלה לארץ בשנת 1948 יחד עם הוריו. הוא הגיע לכפר הנוער בן שמן שם קיבל את חינוכו. כשהגיע לעיר למד בבית ספר המקצועי "שבח" לנגרות. הוא התגייס לצבא והתנדב לצנחנים.

ואיתם עבר את פעולות התגמול במלחמות וכיבוש ירושלים. עם החוליה שלו, הגיעו ראשונים לכותל המערבי בעת כיבוש העיר. הוא השתתף במלחמות ההתשה בבקעה במסגרת המילואים בצנחנים.

הוא השתחרר מהצבא בדרגת רס"ר והתחתן ב 11.2.59 עם מרים ברודסקי.


ב 25.2.62 נולדה טלי כהן וב14.9.66 נולד בנו גל. מרים כהן נולדה בתל אביב בשנת 1939, גרה בתל אביב עד גיל 12 ואז כשעברה משפחתה לגבעתיים סיימה בית ספר עממי ולמדה בבית הספר התיכון המקצועי "ויצו".
סיפור צבי סבא-רבא מצד אמי
צבי ברודסקי בן לאברהם ומרים ברודסקי ונכד לאליושה ורחל ברודסקי, נולד בשנת 1899 בבסרביה אשר באוקראינה בעיירה טטרביונר, עיירה רוסית אוקראינית שמנתה נוסף לתושביה הרוסיים כ100 משפחות יהודים. המשפחה הגיעה לרוסיה עם חלוקתה של פולין לאחר 1772 והשטחים שנוספו לרוסיה יחד עם כ100,000 יהודים נוספים. שם המשפחה על פי שם העיר בה ישבו שרידי המשפחה בתחילה – "ברודי". צבי היה בן יחיד מלבד אחות שנולדה מאם קודמת, שם האחות היה חיה. היות והאב היה חיל כשהתחילה המלחמה בין יפן לרוסיה ב1905 לקח עמו את המשפחה והם נסעו לארגנטינה, והגיעו לעיירה כרמל. שם ערך הברון הירש קולוניזציה ביהודים שבאו מרוסיה בתקופת הפוגרומים. האקלים הארגנטינאי השפיע לרעה על האם ומאחר והילדים לא יכלו לעזור בעיבוד האדמות ולא היה מי שיעבדן חזרה המשפחה לרוסיה. בהיותו בן 16 הוכנס לבית ספר למלאכה בעיר אודסה שבה למד שנתיים. בימי המלחמה בשנים 1916-1917 לאחר שהרומנים כבשו את בסרביה וכן בעקבות מלחמת האזרחים חזר לאודסה. לאחר הצהרת בלפור הוחלט יחד עם עוד מספר חברים לעלות לארץ ישראל. וב20 הראשונות שהביאו עולים ארצה, הגיע יחד עם אותה קבוצה. בהגיעם לארץ נלקחו על ידי יצחק שדה לגדוד עבודה לעשות חצץ מאבן בזלת בכביש צמח- טבריה. אולם לאחר זמן מה נסעה כל הקבוצה לעבוד בנמל חיפה שהיה בראשיתו  ועם גמר העבודה בנמל נסעו לעבודה בפתח תקווה. אולם שוב היה עליהם לעבוד לזכרון יעקב לייבוש ביצות ובניית מסילות רכבת. לאחר מכן עבדו במחצבה של חברת "הבונה" ובאותה תקופה החלו לבנות את הדר הכרמל סביב הטכניון בחיפה. 


ב- 1923 חלה בעתלית במלריה טרופיקה (מחלת קדחת). בעקבות המחלה היה עליו לעבור לתל אביב לקבלת זריקות כינין ומפני שהיה עליו לשנות את מזג האוויר. שם עבד ביישור חולות. ב- 1925 נסע להוריו ברוסיה על שם בדוי כדי שלא יאלץ להתגייס לצבא כששב משם עבד בחברת הרכבת ולאחר מכן בחברת החשמל. נישא לחוה יודסין וב1939 נולדה בתם היחידה מרים ברודסקי.

פרק שלישי - אני ומשפחתי

משפחתי אינה שומרת מסורת, אולם אנו מקפידים לחגוג את החגים המרכזיים יחדיו. אומנם איננו מקיימים את כל מצוות החג, אך אנו מקיימים את המנהגים הבאים:
·        בראש השנה אנו אוכלים ארוחת חג מסורתית עם כמה מאכלים אהובים על משפחתי. אנו מנצלים את ההזדמנות שיש חופש ומבלים ביחד כל המשפחה.

·        ביום כיפור חלק ממשפחתי צמה, עד עכשיו אני ואחי רכבנו על אופניים והילדים לא צמו. איני יודעת בוודאות אם בני משפחתי עושים חשבון נפש אבל אני די בטוחה שכן. אנו אוכלים יחד ארוחה מפסקת גדולה וארוחה שוברת צום.


·        בסוכות אנו משתדלים לבנות סוכה (לפעמים אנו עסוקים מדי), אנו נפגשים עם המשפחה ועושים דברים יחד. ולפעמים אנו הולכים לראות את ההקפות בשמחת תורה. 
       

·        בפורים כל הילדים מתחפשים ושולחים משלוחי מנות (כמובן). ככל שהשנים עוברות אני מתקשה יותר ויותר לבחור תחפושת מקורית. כשהייתי ילדה זה היה קל כי התחפשתי לכל נסיכה אפשרית. 



·        בפסח אנו מקפידים לערוך סדר כהלכתו (כמעט). בדרך כלל אנו עורכים את הסדר בביתי. אנו קוראים את ההגדה. אצלנו מנהג האפיקומן שונה במקצת, הילדים הם אלה שגונבים את האפיקומן ועורך הסדר נאלץ לחפש את האפיקומן על מנת להמשיך את הסדר (מעניין שהוא אף פעם לא מצליח למצוא אותו...). הילדים נחלצים לעזרתו בתמורה למתנות לכל הילדים. כמובן שאנו אוכלים ארוחת חג חגיגית ודשנה. בשנים האחרונות התחלנו להשתמש בהגדות מיוחדות שמוכנות על ידי החברה של אבי "pic-a-book ובהן תמונות של כל בני המשפחה. דודי ומשפחתו חוגגים איתנו את סדר הפסח כל שנתיים.
·        בשבועות אנו עושים ארוחה חגיגית הכוללת מאכלי חלב.




ראיון עם סבתי מרים לגבי חגי תשרי בתקופת ילדותה:
"כשהייתי ילדה כל השכונה הייתה הולכת לבית הכנסת, ביום כיפור כולם היו צמים והילדים בדקו אחד לשני אם הלשון הייתה כסימן שבאמת צמו. האבא היה הולך בנעלי בד לבנות לבית הכנסת, בערב חג היו מדליקים נרות ומברכים, בערב סוכות היו בונים את הסוכה וכל הילדים היו יושבים ימים שלמים ועושים קישוטים לסוכה, והיו עושים תחרות בין השכונה למי יש את הסוכה הכי יפה. את כל הארוחות היינו אוכלים בסוכה, ובשמחת תורה היינו יוצאים עם דגלים של שמחת תורה, והיו מלבישים על המקל תפוח עץ ובתוכו נר דולק. ובנוסף היינו עושים תשליך, בדרך כלל בסוכות היה יורד גשם וכל הקישוטים היו נהרסים. היינו הולכים עם ההורים ובוחרים את ארבעת המינים."

ימי הולדת
בימי הולדת אנו נוהגים להזמין את המשפחה ואף חברים ולנצל את ההזדמנות להיפגש ולחגוג כולנו יום מיוחד. כולם אוכלים ארוחה חגיגית בדרך כלל בבית! כשיש למישהו יום הולדת אנו נוהגים לעשות יום כיף ובעל השמחה מבלה עם ההורים: בבאולינג, סרט, מסעדה, תל אביב ועוד.



סדר יום
בבוקר כולם קמים עד שעה 7:00 (רק אני הורסת את הממוצע בכך שאני מנסה "לגנוב" עוד כמה דקות שינה). מתארגנים לעבודה או לבית ספר ואוכלים ארוחת בוקר. כל אחד הולך למקומו. אחי ניצן בצבא וחוזר כל יום הביתה בשעות הצהריים. אחי דניאל באוניברסיטה שחוזר כל יום בשעות הערב המאוחר והוריי בעבודה. אני באה הביתה אחרי בית הספר ואוכלת ארוחת צהריים שהמבשלת שלנו הכינה. אחרכך אני עולה לנוח, לראות טלוויזיה ולדבר עם חברות. אחרי המנוחה אני עושה שיעורי בית ועבודות. כשאני מסיימת, אני הולכת לחוגים או נפגשת עם חברות. בערב שכולם חוזרים, כל אחד מתעסק בענייניו עד הארוחת ערב שבה כולם אוכלים ביחד. לסיום- מתארגנים לקראת שינה והולכים לישון!




פרק רביעי - אני והקהילה

·       התנדבות במשפחה למען הקהילה 
ויצו הוא ארגון שעוזר לאנשים נזקקים, ילדים בסיכון ונשים מוכות.סבתי היא סגנית מנהלת מועדון גיל הזהב בגבעתיים. פעם בשבוע מארחים אותם להרצאה, קפהועוגה ובילוי שהיה נעים להם. סבתי התנדבה למועדון הזה ועזרה בכל מה שאפשר כגון: כיבוד, ליווי הביתה וכו'. כשלא היו באים מרצים הם היו מקריאות להם כל מני דברים נחמדים כדי לשמח אותם. בנוסף במועדון היו עורכים טיולים וסבתי ליוותה בהם הרבה פעמים.לפני כל חג ויצו פותח בזאר לממכר עוגות ומאכלים ולמכירה באופן מתמיד. הכסף היה נאסף לעזרה לנזקקים. בבזארים יש עמדה שנקראת "הפיל הלבן" ובו נמכרים חפצים שהחברות מביאות. סבתיאהבה מאוד למכור ב"פיל הלבן". כמו כן יש לויצו חנות יד שנייה וסבתי מביאה להם הרבה בגדיםבמצב טוב למחירה. סבתי גם משמשת כראש חוג של מתנדבות שנפגשות פעם בשבועיים כבר 30 שנה ועורכות ערב עם הרצאה וכיבוד במטרה לעזור לויצו. היו כמה מבצעים בקניון גבעתיים בהם השתתפה סבתי במטרה לגייס מתנדבות חדשות לויצו.
היא גם חברה בהנהלת ויצו גבעתיים ומבקרת הרבה בישיבות הנהלה בהם דנים בפרויקטים התנדבותיים למען  הקהילה.


·       גני תקווה – המקום שבחרתי ושאני מתחברת אליו באופן מיוחד בישוב הוא "גן השלום והאהבה".
גן השלום והאהבה מאוד קרוב לביתי. אני אוהבת לבוא לשם ופשוט
להירגע. לשבת על הדשא, לעצום עיניים וכו'.
לפעמים אני גם אוהבת לבוא לשם עם חברות שלי לעשות פיקניקים,
לדבר ולצחוק.
"גן השלום והאהבה ע"ש יצחק רבין", זכה בפרס לאדריכלים גנים ונוף  ע"ש אברהם קראון, מהווה ריאה ירוקה במרכזו של הישוב . הגן היפיפה משתרע על כ-11 דונם ירוקים ובו עצי זית עתיקים ואלמנטים ייחודים. פינות הישיבה  האינטימיות המפוזרות ברחבי  הגן, מוסיפים לו צבעוניות חיננית.




·       מקום או אתר בארץ ישראל – כשהייתי קטנה הלכתי עם אימי וחברים למוזיאון תל אביב לאומנות.
מוזיאון תל אביב לאמנות נוסד בשנת 1932. הוא נחשב לאחד ממוזיאוני האמנות הגדולים והחשובים בישראל, ויש בו מחלקות לאמנות ישראלית, לאמנות מודרנית, לאמנות עכשווית, לצילום, לרישום, להדפסים, לעיצוב, לאדריכלות ולאמנות מהמאה ה-16 עד המאה ה-19. נוסף על כל אלה, במוזיאון גן פסלים ואגף נוער קטן. בבית המוזיאון המקורי, "בית דיזנגוף", נערכה בשנת 1948 הכרזת העצמאות של ישראל. אני זוכרת מהביקור שהתפצלנו כל החברים. אני הלכתי עם אמא שלי, חברה שלה והבן שלה למוזיאון. מאוד נהנו לראות את היצירות והתפעלנו מהן ולבסוף הלכנו לאכול גלידה בסביבה הקרובה J

אני ממליצה לבקר במוזיאון תל אביב לאומנות מכיוון שיש שם יצירות מאוד מגניבות ומעניינות והביקור מהווה חוויה.

פרק חמישי - ארץ מוצא

פולין
המשפחה שלי מצד אבי הגיעה מהעיר ראדום שבפולין.
פולין היא מדינה במרכז אירופה שנוסדה לפני יותר מ- 1000 שנה תחת שושלת פיאסט. בפולין היה תור זהב במאה ה- 16 והיא הייתה אחת מהמדינות החזקות והחשובות ביותר באירופה. בין המאה ה-8 ל-9 פולין חדלה מלהתקיים והיא חולקה בין שכונותיה: רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. פולין קיבלה חזרה את עצמאותה ב- 1918. בשנת 1939 נכבשה פולין למדינת חסות בברית המועצות. בשנת 1999 הפכה פולין לחברה רשמית בברית נאט"ו
(North Atlantic Treaty Organization). ב-2004 הצטרפה פולין לאיחוד האירופאי.
המשפחה של סבתי עליזה התגוררה בראדום. ראדום היא עיר במרכז פולין, כ-100 ק"מ מדרום לוורשה, ובה 229,300 תושבים. 
חשיבותה של ראדום בעבר הייתה בהיותה צומת דרכים עיקרי בפולין: צפונה לוורשה, מזרחה ללובטין, מערבה ללודג' ודרומה לקרקוב וז'שוב.
עם פרוץ המלחמת העולם השנייה פלש הצבא הגרמני לפולין ולאחר קרב בין צבא הפולני ליחידות שריון של הוורמאכט נכבשה העיר ב-8 בספטמבר 1939. על פי הנספח הסודי של הסכם ריבנטרופ מולוטוב מאותה שנה הפכה מרכז פולן לגנרלגוברנמן ( מחוז כבוש תחת ממשל כללי גרמני ) וראדום הפכה לאחד מארבעת המחוזות שהרכיבו אותו.
הצבא האדום שחרר את העיר מידי הנאצים ב-16 בינואר 1945. בעקבות זאת גורשה האוכולסייה הגרמנית מן העיר כאשר חלק נרצחו וגברים הכשירים לעבודה נשלחו לעבודות בחקלאות ובתעשייה. באביב אותה שנה נשלחו הגברים בקבוצות לעבודות כפייה בברית המועצות.
לפי מפקד האוכלוסין ב-1897 חיו בעיר 11,200 יהודיםשהיוו כ-39 אחוז מכלל האוכלוסייה. בעיר חיו לפני מלחמת העולם השנייה כ-30,000 יהודים, שהיוו אז כשליש מהתושבים, בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים.
לאחר כיבוש העיר בידי הנאצים בספטמבר 1939 והפיכות העיר למחוז בגנרלגוברנמן, גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר בכמה אלפים, עקב הגעת יהודים מישובי הסביבה וכן מגורשים יהודים ממחוזות פוזנן ולודג'. בדצמבר 1939, בעקבות דרישת הנאצים, הוקם יודנראט בראשות יוסף דיאמנט. היודנראט שימש את כל המחוז ראדום. לפי מפקד אוכלוסין מתחילת 1940 התגוררו במחוז ראדום כ-280,000 יהודים. ב-1 באפריל 1940 הוקם כוח שיטור יהודי בראשותו של יואכים גייגר, שהיה עד כה האחראי בפני הנאצים לשילוחם של יהודים לעבודות כפייה. ב-1 ביולי 1940 הועבר כל רכושם של היהודים לידי מנהלת נאמנות גרמנית – Treuhandstelle  -
בחודש מרץ 1941 הוקמו בעיר שני גטאות – גדול וקטן: הגדול שמנה בראשית ימיו 25,000 תושבים הוקם במרכז העיר, והשני- קטן יותר שמנה 8,000 תושבים, הוקם בפרבר גליניצה שבפאתי העיר. הגטאות נסגרו ב-7 באפריל. שני הגטאות לא היו סגורים פיזית (לא הוקמו חומות או גדרות), גבולות הגטו סומנו בשלטים.
אמנון כהן נולד ב2.9.1936 בעיר פלוביד שבבולגריה.
הגרמנים קיבצו את היהודים כדי לשלוח אותם למכנות ההשמדה .
סבי ומשפחתו התבקשו לארוז מזוודה ולחכות ברחוב להסעה שתקח אותם ליעד והמטרה בלתי ידועים  .
מזכירה שעבדה באותו יום בדואר ראתה את המכתב ובקשה מהבישוף של העיר להודיע למלך בולגריה שיעצור  את זה.
ואכן מלך בולגריה , עצר את האסון שהתרחש בזכות המזכירה .

סבי ומשפחתו בעודם עומדים ברחוב עם המזוודות , התבקשו חזרה לביתם ובכך נצלו .
דגל בולגרה- Flag of Bulgaria.svg
סמל בולגריה –Coat of arms of Bulgaria.svg


Bulgaria in European Union (-rivers -mini map).svg 
מפת בולגריה





דגל פולין –
 Flag of Poland.svg


סמל פולין (ראדום)- 
 Herb Polski.svg


מפת פולין -Poland in European Union (-rivers -mini map).svg

פרק שישי - חפצים ומסמכים

כשסבא רבא שלי צבי ברודסקי עלה לישראל בשנת 1920, הוא קיבל מאמו שרשרת זהב כדי שיוכל למכור אותה בשעת צורך. הוא לא מכר אותה, ונתן אותה במתנה לבתו מרים. מרים השאילה אותה לאמי טלי כשהייתה ילדה, לתחפושת בפורים. עד היום השרשרת נמצאת אצל אימי והיא יקרה לה מאוד. לאחרונה בקשנו משמאי שיעריך את השרשרת וממנו נודעו לנו פרטים חדשים ומעניינים עליה:
·       השרשרת משנת 1860 בערך.
·       היא כנראה יוצרה בגרמניה למרות שנקנתה ברוסיה ויש עליה חותמת ברוסית.

·       במקור היא כלל לא שמשה כשרשרת לצוואר, אלא שרשרת של שעון.

בשנת 1927 קיבל צבי משלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל, סרטיפיקט
 ( אישור נתינות )


אישור על עבודה בחברת הרכבת
כשסיים צבי לעבוד כשנה בחברת הרכבת הוא קיבל אישור מהבריטים.
פתק למזכרת שכתבה החוליה הראשונה שהגיע השחרור לכותל במלחמת 6 הימים
לאחר שחרור הכותל המערבי וירושלים המזרחית מידי הירדנים במלחמת 6 הימים, הצנחנים וביניהם סבי אמנון לנו במלון אל אהרם הנטוש בקרבת מקום. סבי כתב את הפתק על גב עלון שמצא במלון ועליו חתמו חברי החוליה שלו שהיו הראשונים להגיע לכותל. על העלון מופיעה הכתובת: "ירושלים-ירדן".

המפתח לכיפת הסלע




פרק שביעי - סיכום העבודה

טוב, הגענו לסוף. אפשר להגיד שדי נהנתי.
למדתי על עצמי, משפחתי, ארץ המוצא שלי ועוד המון.
היה קצת קשה , אך הצלחנו בסוף. עם המון מאמץ והמון דפי "'word".
שמחתי לשטף איתכם את עבודת השורשים שלי, אני מקווה שניהנתם.
איפה שהיה קשה (ארץ מוצא, סיפורים וכו') למדנו הכי הרבה.
אפשר להסיק מכל העבודה שלכל משפחה יש המון סיפורים ומידע
מרתק שלרב לא יוצא  לנו לגלות, עבודת השורשים היא הזדמנות
לגלות כמה מסיפורים אלו.
לנימת סיום ארצה להגיד:
הייתה חוויה מעניינת J
תוצאת תמונה עבור ‪thank you‬‏